SoTW 14: The Woodstock Festival/הימים הטובים לפני ואחרי וודסטוק

Dear SoTW Fans,
For those non-Hebrew readers amongst you, I sincerely apologize for this week’s offering arriving in unintelligible gibberish. It just popped out that way, sorry, it won’t happen again. Probably.
A short summary:
50 years ago the Woodstock festival took place in upstate New York. I was there. I got wet and muddy and cranky and went back home after one night to listen to some of the same artists on my headphones.
Here’s a post in good old Amerkin English about the song itself.

 

הימים הטובים לפני ואחרי וודסטוק

מי הוא בכלל שיכתוב על וודסטוק? ראה את הגרסה הקצרה של הסרט פעם אחת, וגם זה לפני שלושים שנה, שלא לדבר על גרסת הבמאי או האאוט-טייקס. לא שמע את הפסקול מההתחלה עד הסוף פעם אחת, שלא לדבר על 2# או הקופסא. זה מומחה זה? היה בוודסטוק 79′? לא. היה בוודסטוק 89′? לא. גם לא ב-94′, לא ב-99′, לא ב-2009. אז מה הוא חושב את עצמו? כולה היה בארוע המקורי.

זה התחיל למעשה שבוע לפני שיצאנו למסע שלנו, חודש לפני הפסטיבל. ביל ואני החלטנו שעושים סיבוב בקיץ, מאוהיו לטנסי, לחפש איזו בחורה שהיתה בבית של סבתא שלה ושלא ענתה לטלפונים ממני, דרך איזה פולק פסטיבל איפה שביל רצה לראות רקדנים מן האפלייצ’יאנס שקופצים על במת עץ בנעלי עץ כבדות (איזו אומנות!), דרך הבית של אמו באטלנטה, דרך הסבים שלי בניו ג’רסי, דרך ניו יורק (שהצטיירה לנו בעיקר כזו מהסרט החדש של דאסטין הופמן, ההוא מ”הבוגר”, “קאובוי של חצות”), לבית אביו בפיטסבורג ובחזרה. סיבוב גדול, כמעט חודש. ניסע במוסטנג הבורדו החדשה שלו, כי לבעלה של אמו של ביל היה קצת כסף, שיא הסטייל.

ביל ואני היינו צוות מדור הבידור של עיתון האוניברסיטה, שיצא לאור פעמיים בשבוע, בתפוצה של 26,000 עותקים. יכולנו לכתוב כמה שרצינו, על מה שרצינו, אף אחד לא פיקח עלינו. פעם פירסמתי בו ראיון פיקטיבי עם מתופף של להקה מאוד זניחה שהיה מאוד דומה לי בתמונה. כל ממסד הבידור בעיר חיזר אחרינו, כי 26,000 סטודנטים זה הרבה כסף. תקליטים קיבלתי חינם, בהתחלה כל הזבל שיצא כל שבוע, יותר מאוחר נתנו לי לבחור גם מהקטלוג. התחנפו אלי. כל אומן או להקה שהיו מגיעים לעיר—כרטיסים בשורה ששית באמצע, וראיון בארבע עיניים. כך פגשתי את ג’ניס, את זאפה, סיימון וגרפונקל, ועוד רבים. בחור בן 20, עצלן, בקושי לומד, לא עושה כלום עם החיים שלו חוץ מאשר לשכב במיטה הכפולה שלו בעיניים עצומות, לעשן, ולשמוע מוסיקה באוזניות טובות. ימים טובים.

ואז ראיתי בעיתון החדש, ‘רולינג סטון’, פרסומת של פסטיבל מוסיקת רוק, עם רשימה די ארוכה של משתתפים, באפסטייט ניו יורק.

כדי להסביר את החוויה שלי בוודסטוק (כן, אני מבטיח להגיע לזה בהמשך), אני צריך קודם להסביר את הראש המוסיקאלי שלי. הייתי מאוד מפונק. אליטיסט. בררן די טרחני (בעצם, עד היום). אני לא זוכר מי היו האומנים שפורסם כי ישתתפו (הרשימה השתנתה בין יולי למציאות), אבל רובם לא עניינו אותי. לא מעט כבר ראיתי, ועוד יותר הייתי סנוב מדי מכדי לחצות את הכביש כדי לשמוע אותם. (זה הגיע לשיאו כשדחיתי הזמנה לראיין את ה-מי בסיבוב הופעות הראשון של ‘טומי’. מה זה סנוב.) מי שעניין אותי ממש היו קרוסבי סטילס ונאש (בלי ניל יאנג), הלהקה (The Band), ג’ון סבסטיאן. אולי גם קאנטרי ג’ו והארפליין, בתנאי שינגנו מוסיקה ולא ישמיעו סתם עננים של טריפ ולא בולשיט פוליטי. לא יותר מזה. אבל גם זה לא מעט. ובטח יהיו שם קטעים. אז זה נכנס לתוכנית המסע המסתורי הגדול שלנו.

וביל כתב על סרטים בעיתון. כרטיסי חינם למה שרצינו מתי שרצינו. ימים טובים, כמו שאמרתי. והיה אז דבר כזה “sneak preview“, הקרנה תרום בכורה, רק שלא ידעת מה אתה הולך לראות. עניין של מזל. אז ערב אחד, בערך שבוע לפני הנסיעה, הלכנו לסרט כזה.

אנחנו מדברים על אמצע הקיץ, 1969. מלחמת ויאטנם בעיצומה. גם ההתנגדות לה הולכת וצוברת תאוצה. אבל אז, בעיר המאוד שמרנית בה למדנו, ה’פטריוטיזם’ שלט. היה לא מקובל להתבטא נגד הממשל. נחשב לחתרנות. שיער ארוך, מחוץ איזור הקמפוס, משך מבטים עוינים במופגן. אני זוכר מאוד ברור סטיקר על מכוניות: “America, Love It or Leave It“. היתה תחושה של מתח באויר, מתח שכבר הוביל לרצח בובי קנדי, רצח קינג, המכות ליד ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו, רצח שלושת “רוכבי החירות” במיסיסיפי ועוד ועוד. היו מכנים אותנו בלשון קצת יותר חריפה מאשר אלו לא בחורים נחמדים“. 90% מן העם שנא אותנו על עצם שיערנו הארוך.

אז הלכנו לסרט, שבוע לפני הנסיעה לקנטאקי וטנסי וג’ורג’יה. סרט עם מוסיקה יפה, הבירדס שרים שיר יפה של קרול קינג, “Wasn’t Born to Follow“. על שני בחורים נחמדים שנוסעים באופנועים שלהם ועושים קצת סמים, ופוגשים אנשים, אנשים שמחפשים קצת אוויר. ואז בא סוף הסרט, כשאיזה רדנק מחליט ככה סתם להוריד אותם מהכביש עם רובה הצייד שלו. וככה הסרט הסתיים, ובקושי הצלחנו ללכת אל המוסטנג. הברכיים רעדו. ממש.

אבל היות שידענו שלנו זה לא יקרה, והיות שהסרט עוד לא פורסם וההורים שלי לא ידעו עליו, יצאנו לדרך. ניסינו להאמין שלוחות הרישוי ממדינת ג’ורג’יה על המוסטנג יספקו לנו הגנה כלשהי.

לא מצאנו את הבחורה בטנסי, וגם לא את פסטיבל נעלי העץ. היו קטעים באטלנטה. היו קטעים מסוג אחר במקדונלדס אחד בג’ורג’יה הכפרית, כשנכנסנו עם השיער שלנו וזכינו למבטים שלא נעים להזכר בהם גם היום. ואצל סבתא שלי היה סבבה. כמנהגה, ציידה אותנו בקופסת נעליים צהובה מלאה בשני קילוגרמים מהשטרודל האלוהי שלה (שהייתי נותן הרבה בשביל ביס אחד ממנו היום, ושעוד יצוץ בסיפור הזה). והלאה לניו יורק. מה אני זוכר משם? שהשתתפנו בהפגנה בוילג’ מבלי לדעת מה תוכנה, ונגד מי או מה אנחנו מפגינים, ושקניתי עניבה בצורת דגל אמריקה, שהיתה דבר כל כך פרובוקטיבי באותם ימים, גובל בעבירה פלילית לענוב אותה (אני לא מגזים כאן), שעברו כמה חודשים טובים עד שהעזתי לצאת איתה החוצה אפילו לקמפוס. והיינו בין הכמה אלפי אנשים הבודדים שקנו כרטיסים לפסטיבל הקרב ובא. (לו רק שמרתי אותם. בטח באיביי הייתי עושה היום קופה) יום ששי בבוקר, מוקדם ב-15 לאוגוסט, נסענו צפונה במוסטנג הבורדו של ביל.

בדרך, כבר שמענו ברדיו (המאוד, מאוד ממסדי) על תנועה כבדה, פקקים, בלגנים בכבישים המובילים למקום. כשהתקרבנו, כבר בכבישים דו-מסלוליים שהחלו להחנק, החלטנו לזרוק את מעט הגראס שהיה לנו, מחשש ממחסומים של המשטרה. בכל דיינר שעצרנו בו לקנות משהו לאכול, ראינו על דלתות השירותים שלטי ‘לא בשימוש’. שאלנו בנימוס אם אולי בכל זאת. אך לשווא. וראינו הרבה, הרבה מגודלי שיער שנסעו באותו כיוון.

בסביבות הצהריים, הגענו לקצה הפקק, אולי 10 קילומטר מהאתר. צירפנו את המוסטנג לתור המכוניות שחנו לצד הדרך הצרה, והתחלנו ללכת.

שטחים פתוחים, פסטוראליים. שקט. אני זוכר הרבה מאוד שקט. קצת מכוניות עוברות בזחילה, אנשים יושבים על מכסה המנוע והבגאז’, שום צפירה. שום רעש. הרבה עיניים בוהות. חיוכים קצת נבוכים מהמראה הדמיוני שהולך ונרקם. שקט של יראת כבוד. רק שפשוף של הרבה זוגות רגליים הולכות ב-country road הזה, אנשים שבאו מוויסקונסין ומיסורי וורג’ניה ואוהיו, כל אחד מהמקום הבודד שלו, אנשים דחויים, שמגלים בזה הרגע עשרות אחים אבודים. לא, מאות. לא, אלפים. לא, עשרות אלפים. לא, חצי מליון. כאפיקים בנגב, פריקים, יצורים שנואים, מגלים שהם חלק מאומה. ריצ’ארד ניקסון לא יאהב את זה.

וכאן, אם אתם רוצים, זה הזמן לשים את השיר וודסטוק של ג’וני מיטשל. פסנתר חשמלי בודד רוטט:

I came upon a child of God,
He was walking along the road.
And I asked him, ‘Where are you going?’
And this he told me:
‘I’m going on down to Yasgur’s farm,
I’m going to join in a rock ‘n roll band.
I’m going to camp out on the land,
I’m going to try and get my soul free.’

הלכנו שעה, שעתיים. וזה היה כאילו ללכת את דרך הכניסה לארץ לעולם לא, לגן עדן, למדינת החופש. שקע גדול, אמפי טבעי, מול במה גדולה. וים של אחים שלא היה לנו מושג על קיומם. הסתובבנו, הסתכלנו כולנו על כולנו. והכל שקט. חיוכים, אולי קצת תופים מאולתרים ושירה וריקוד. המון המום. לא צלילי הדממה, אלא סימפוניה של שקט. רצינו להשתין, הלכנו חצי שעה עד שמצאנו פינה. היינו רעבים, ולא היה מה לקנות. חזרנו לאוטו, וחזרנו איתו לתחום הפסטיבל, ממש קרוב לאיזור הבמה. כבר התחיל להחשיך, כבר הגשם התחיל לרדת. מהמוסיקה, אני לא זוכר הרבה. The Incredible String Band המשעממת. מלאני המיותרת. אבל למי היה אכפת. עוד גשם. ארלו גת’רי האהוב רצה להופיע, אבל הגשם התחזק. אני זוכר קריאות של “ארלו יעצור את הגשם!” נדמה לי שאני הייתי בין הקוראים את אותה קריאה.

פגשתי בחורה בטריפ רע, ולקחתי אותה לאוהל בו ה-Merry Pranksters של קן קיזי טיפלו באנשים. גשם, בוץ. אנשים שרים ורוקדים, בלי הרבה בגדים או מעצורים (גם בנות), מעשנים קצת. ג’ון באאז המעצבנת. באיזשהו שלב חזרנו לאוטו. כל מה שהיה לנו לאכול היה השטרודל של סבתא, עם הרבה ריבה ואגוזים ותפוחי עץ. אכלנו כמה שיכולנו (טעים לאללה, ואבל כמה אפשר?) וחילקנו את השאר לכמה מאחינו החדשים. הגשם התחזק. בוץ על כל הגוף. אין איפה להשתין. אוכל לא נראה באופק. נכנסים למוסטנג לנסות לישון. ביל הגוץ לא הצליח. אני מטר שמונים ושלוש. ניסינו להכנס מתחת למוסטנג. ניסיתם פעם לישון מתחת למוסטנג? בחמש או שש, כשהאור הבקיע, חלמתי לעצמי על מערכת הסטריאו שלי בחדר, ועל עבודת האולפן הנפלא שעשו קרוסבי, סטילס ונאש, על טוהר הצליל באוזניות ה-Shure שלי. וחשבתי כמה חבל לקלקל את קסם הצלילים האלו במציאות המטרולוגית הגשמית הזאת. וחשבתי על אדמת החווה של מקס יסגור מעורבת בגשם של הקב”ה, בתערובת בוץ נוזלי בתוך האוזן שלי ביום אגדי זה. וביל פקח עין אחת, לאט. הבטנו זה על זה. בו זמנית הנהנו קלות—נכנסנו לאוטו, ונסענו.

אז מה לקחתי משם (חוץ משכבות הבוץ)? קודם כל הזכות להשוויץ שהייתי שם. וחוויה שבטית. תחושה של חברות באומה שתוך שנה, בעקבות מאורעות קנט סטייט, נטשתי לטובת זהות לגמרי אחרת, והשתייכות לאומה אחרת. את המוסיקה אני עדיין שומע מדי פעם, אבל בגרסה ההיגיינית יותר, זו של האולפן. כי רוב האומנים שעניינו אותי היו אמני אולפן. ואפילו אלו שלא, במיוחד ג’ניס ג’ופלין והגרייטפול דד, שמעתי לאחר מכן בתנאים סניטריים ואקוסטיים אופטימאליים יותר. מצטער שהלכתי אחרי יום? כן. לא זכיתי אף פעם לראות את הלהקה, לא את קרוסבי סטילס ונאש, גם לא את סבסטיאן כסולן. על כל האחרים, גם בדיעבד אני מוותר.

איך כתב שנתיים לפני כן זמר אחד שבכלל נשאר בביתו בזמן הפסטיבל, למרות שהיה גר כמעט בטווח הליכה?

“And just how far would you like to go in?”

“Not too far but just far enough so’s we can say that we’ve been there.”


Point of order: Joni Mitchell wasn’t at Woodstock. She couldn’t get in. She wrote the song ‘Woodstock’ afterwards, put it on her “Ladies of the Canyon” album. Her ‘very good friends’ CSN&Y had a big hit with it, which was used in the soundtrack of the movie.